עונשים בעידן המודרני

הורים יקרים, לרגל צאתו לאור של הספר 'אלוהים בגובה העיניים' מאת דני גיל מהאתר סופר-דדי, אנו שמחים לשתף אתכם בטקסט קצר מתוך פרק 'עונשים' שבספר. קריאה מהנה. 


אם העונש הוא עונש ולא פרס, כיצד קורה שהילד חוזר להתנהגות השלילית דווקא לאחר שקיבל עונש? מדוע מה שהצליח אתמול לא אפקטיבי היום? מהו ה``עונש החדש`` שהמציא ההורה המודרני ומדוע גם הוא גורם יותר נזק מתועלת? דני גיל על עונשים ישנים וחדשים

הורים יקרים, כוח והרתעה אינם מילים גסות. ביחסים עם ילדינו נמצא את עצמנו לא פעם מפעילים סמכות ממקום של כוח ולא ממקום של הבנה. וזה בסדר – הורים לא צריכים להתחנן בפני הילדים שלהם לנעול נעליים בבוקר כי תכף שמונה והמורה יכולה להיכנס לכיתה בכל רגע

הבעיה מתחילה כאשר אנו חושבים שאנו מפעילים כוח, אבל בעצם משדרים חולשה. ענישה היא דוגמה טובה לכך. מי שחושב שעונשים מחזקים את הסמכות שלנו מול הילדים שלנו, חי בזמן עבר. העונשים היו יעילים בעבר, כי בעבר היו מצליפים בחגורה, ואילו היום שולחים את הילד לחמש שניות לחשוב

למעשה, כל סוגי העונשים שהורים מטילים היום על ילדים גורמים לילדים להגיב במאבק נצחי שלעולם לא מוכרע באמת מהסיבה הפשוטה שאנו לא מוכנים להיות הורים מפחידים, וטוב שכך. האתגר הגדול של הורים בעידן המודרני הוא לדעת לנהל עם הילדים תקשורת אפקטיבית.

נכון שלא תמיד נדע, נכון שאנו לא מושלמים ולא תמיד נקבל את שיתוף הפעולה של הילדים, גם כאשר אנו משוכנעים במאה אחוזים שאנו פועלים נכון. אי לכך תמיד עומדת לנו הזכות, שלא לומר החובה, להפעיל סמכות ולקבוע עובדות בשטח

אם הילד שלנו מסרב לכבות את המחשב, ניגש אליו ונכבה אותו בעצמנו. כמו כן, ניגש אליו כדי לאחוז בידו ונעלה אותו הביתה, למרות אי-שביעות רצונו. אבל כיצד העונש מסייע לנו? האם הוא פותר את הקונפליקט או מעמיק אותו? האם הוא מחזק את הסמכות שלנו או מחליש אותה?

ילדים, רוצים כל כך שנראה אותם, שנתגאה בהם על היותם ילדים טובים, יוזמים, משתפי פעולה, ובאיזו קלות אנו מדוממים את הכוח המניע הטבעי והטהור הזה כאשר אנו מענישים

כאשר הורים מונעים מהילד ללכת לחבר אחר הצהריים, כיוון שבבוקר סירב לצחצח שיניים, הם מזינים בכך את הקונפליקט והילד לא למד דבר. במלכודת הזאת נפלו ההורים שלנו וכל הדור שלהם, אלא שההורה המודרני, שלא אוהב לחזור על הטעויות של ההורים שלו, המציא לשם כך את "העונש החדש". העונש הזה לגיטימי בשני תנאים:

1. העונש ניתן בהקשר למעשה.

2. הילד קיבל הסבר.

 וזו הטעות הגדולה של ההורה המודרני, ההחמצה הגדולה, ה"ירייה ברגל", וזה קורה לנו כל פעם שאנו אוכפים סמכות ממקום נכון ובריא, אך משום מה מחליטים שאנו מענישים את הילד. לדוגמה

יוגב שלי בן החמש מכדרר את הכדור סל שלו בתוך הבית, ואינו נענה לבקשותיי החוזרות שיפסיק

ודאי תסכימו אתי שכאשר אגש אל הילד שלי ואקח ממנו את הכדור, מילאתי את תפקידי. אך האם הענשתי את הילד שלי? התשובה שאנו נותנים לשאלה הזאת מכתיבה את האופן שבו ניגש אל הילד שלנו והיא שמבדילה בין סמכות לבין רפיון סמכות:

סמכות אני לוקח ממנו את הכדור כי אני מבקש למנוע את מה שאני רוצה למנוע, שכן הילד שלי, ככל הנראה, צעיר מדי כדי ליטול אחריות למעשיו

רפיון סמכות – אני לוקח ממנו את הכדור כדי שילמד לקח, כדי שילמד איך מתנהגים – "עכשיו כעונש הכדור יהיה אצלי". 

במקרה הראשון אני גורם לילד שלי ליטול אחריות למעשיו

במקרה השני אני גורם לילד לברוח מאחריות, לפעול מתוך מקום של "דווקא" ולטפס על סולם שהוא לא ידע איך לרדת ממנו.

מאחר שפעולת האכיפה היא ממילא אותה פעולה ומאחר שהיא נכונה כשלעצמה, הצגתה כעונש היא ה"ירייה ברגל", היא ההחמצה הגדולה

כאמור, אנו לא פועלים ממקום של עליונות, כעס או למידת לקח, אלא ממקום של הכוונה גרידא. כאשר הסמכות שלנו נמצאת במקום הזה, אנו הולכים ומחזקים אותה מיום ליום ומבססים אותה על יסודות מוצקים. על היסודות האלה תעמוד הסמכות העתידית שלנו מול הנער המתבגר כי, להבדיל מבן החמש, נוכחות אקטיבית של ההורה מול מתבגר בן 15 אינה יעילה, ולרוב אף אינה אפשרית.

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com