מעשה בחמישה בלבולים

הורות בעידן המודרני היא אתגר לא פשוט. במובן מסוים דומה הדבר לקצינים בצבא שהוסרו מהם דרגותיהם. בעבר היה קיים דיסטנס בין ההורה לילד ולכן לא היינו צריכים לדעת כל כך הרבה, אך מרגע שבחרנו לנהל עם ילדינו מערכת יחסים המקדשת ערכים של שוויון וכבוד הדדי, כמו הסרנו את הדרגות ונאלצנו לשכלל יכולות של יחסים בין אישיים. כאן אנו נדרשים להרבה ידע, ותמיד במקום שבו עולה הביקוש לידע אנו חשופים להרבה בלבול. הטור שלפניכם חושף את חמשת הבלבולים של ההורה המודרני: תובנות מודרניות משמעותיות, אך מטעות כאשר אנו לוקטים מהן רק את השורה התחתונה.

1. התייחסו אל הילד בכבוד!
כמה נכון! וכמה חשוב! אבל הורים, תבדקו שזה הדדי. לא יכול להיות שילד יירק על אבא שלו והאבא בתגובה יעיד בפני הילד ש- "זה לא נעים לי". טוב יהיה אם ביחסים עם ילדינו נדע להביע רגשות אותנטיים של אכזבה וסלידה מסיטואציות מסוימות. אם הילד צווח מאחור במושב הרכב ולא נענה לבקשותינו להפסיק, הסברים מילוליים לא יסייעו משום שהילד יודע בדיוק מה להפסיק ויודע בדיוק למה.

2. קבלו את הילד כמו שהוא!
שוב נכון ושוב חשוב, אבל אין משמעות הדבר שאנו מקבלים כל התנהגות. ההבדל גדול והוא שעושה את ההבדל: אם הילד מסרב לבקשתי או לדרישתי להפסיק להקיש עם הכפית על הצלחת, אקח ממנו את הכפית, אבל מבלי לנזוף או להתלונן או להתחשבן. באופן הזה אני מקבל את הילד שלי כפי שהוא, אבל לחלוטין לא את ההתנהגות שכן התנהגות זו אינה מקובלת עליי.

3. אל תפתרו קונפליקטים בכוח!
נכון! אנחנו לא נפגע לעולם בילד שלנו, לא נפליק לו ולא נעניש אותו כי אנחנו אתו ולא נגדו. עם זאת, הפעלת הסמכות שלנו לא תמיד תהיה תוצאה של הבנה ותקשורת בונה ולעתים נאלץ להפעיל סמכות אקטיבית, גם שיש בה שימוש בכוח: 

"בכוח" הנחתי את ידי על החזה של בני התזזיתי בן השנתיים כדי להחליף לו חיתול, "בכוח" הוצאתי מידיו כלי שביר שאחז בו בגיל שלוש ו"בכוח" כיביתי את הטלוויזיה לילדיי כאשר נדרשתי לכך. הורים, קחו את הילד על הידיים ותכניסו אותו כבר לאמבטיה, "בכוח". הערב זה "לא יצטלם טוב". מחר בערב זה יצטלם מצוין.

4. הפגנת כעס לא מקדמת לשום מקום!
לא מדויק. תלוי בסוג הכעס. אל תכעסו על הילדים כאשר הכעס מבטא תלונות, הטפות מוסר והתחשבנויות. שימו לב שכעסים מהסוג הזה תמיד עוסקים בעבר ("למה לא עשית מה שביקשתי?!!"). לעומת זאת, יש מצבים שבהם הטון התקיף והמרתיע נחוץ לאכיפת הסמכות והצעתי לכם ההורים לא למהר לוותר עליו.

בארוחת ערב שישי האחרון ראיתי את ילדיי רבים על מקום ישיבה סביב השולחן. שניהם רצו לשבת ליד בן דודתם הצעיר ולשניהם גם היה מקום לצדו. בכל זאת שניהם התעקשו לשבת על אותו הכיסא. פתרונות מפה ומשם החלו לצוץ וזה המקום שבו נגמרת לי הסבלנות. "תסתכלי עליי!" פקדתי על בתי בת השמונה והמתנתי לראות שזה קורה. "תסתכל עליי!" פקדתי על בני בן התשע והמתנתי לראות שזה קורה. "את יושבת כאן!" – "אתה יושב כאן!". מלבד ההוראה הברורה שניהם קיבלו ממני מבט שלא הותיר בהם כל ספק לגבי העמידה הנחושה שלי שכך יהיה. ולכן כך היה. וכך גם התפנה מיד אחר כך המקום לרגיעה ולשמחה.

אנחנו כל הזמן רוצים לשמור על כבודו של הילד ולכן נמנעים מלהיות הורים מרתיעים. אבל כבודו של הילד לא נרמס כתוצאה מכך שאנו מתעקשים שיעשה כרצוננו, גם כאשר אנו מרימים את הקול, גם כאשר אנו דורשים בתקיפות ולא מבקשים בנחמדות. הפגיעה בכבודו תמיד תהיה על רקע האכזבה שלנו מכך שהוא לא נענה לבקשותינו, לאחר שוויתרנו לו ולאחר שאפשרנו לו להיות ילד מטריד. ואז אנחנו פוגעים, מעליבים, משפילים, ומרגישים חופשיים מלתת לעצמנו דין חשבון שהרי "מגיע לו".

5. שימו את הילד במרכז!
נכון וחשוב! אלא שהדרך לשים את הילד במרכז היא לשים את עצמנו במרכז. אני מכיר הורים שידחו את כל הסידורים שלהם ל"זמן המתאים", כלומר לזמן שהם ללא הילדים. כל מה שאנחנו עושים, כמעט כל מה שאנחנו עושים אנחנו יכולים לעשות עם הילדים, והמעניין הוא שדווקא אז הילד מרגיש בנוכחות ההורית שלנו ודווקא אז הוא מרגיש במרכז.


המאמר פורסם במדור ההורים של ynet ב- 10/11/11
 


הורים יקרים, אני מזמין אתכם לקרוא את טוקבק מספר 23 ואת התגובה שלי לאחריו. בהחלט סייע לי לחדד את המסר. תוכלו לבקר בקישור שלעיל או לקרוא אותן כאן:

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com