כיוון פוקוס

תמיד חלמנו על בית ומשפחה, על ילדים שרוצים במחיצתנו ואנו במחיצתם. והנה זה קרה – הצליח לנו. אז למה אנחנו כל כך הרבה כועסים ולחוצים? לאן אנחנו כל הזמן ממהרים? לאן, באמת, חשוב לנו להגיע? זמן לחשבון נפש - זמן לכיוון פוקוס.

מערכת היחסים הורה-ילד היא מערכת מורכבת וסבוכה, פרטית וייחודית, כל אחד ו"החבילה" שלו. אבל אם תסתכלו טוב תוכלו לראות את המשותף כמעט לכולנו במידה זו או אחרת והוא הפוקוס שלנו שתמיד הולך לאיבוד במרוץ המטורף של ה"חיים". שמתם לב למשל כמה אנחנו ממהרים? אנחנו כל הזמן נלחצים ומלחיצים, עסוקים בלעשות "וי" על משימה עכשווית כדי לתקתק כבר את המשימה הבאה, הופכים את הלוגיסטיקה למהות הקיום מבלי להכיר בכך שהלוגיסטיקה הזאת מפסיקה להיות תובענית כל כך כאשר אנחנו "רואים" את הילדים שלנו, ומכוונים מחדש את הפוקוס.

כאשר אנו מחמיצים את ההתבוננות על מערכת היחסים השלמה אנחנו כל הזמן מדגישים את הקונפליקט התורן, ומחפשים עבורו פתרון אינסטנט:

הילדים רבים בזמן הנסיעה – מה עושים?
הילד רב עם חברים שלו – מה עושים?
הילד מבלה שעות מול הטלוויזיה – מה עושים?

ויש תשובות לכל השאלות הנפוצות הללו, אבל כל תשובה, טובה ככל שתהיה, תמיד תחסר את ההתייחסות למערכת היחסים השלמה, שכן תרבות האינסטנט-נקודה-נט שלנו לא מסוגלת באמת להכיל אותה.

השקעה במערכת היחסים היא לא רק עניין של ידע או של למידה אלא גם ובעיקר של פוקוס: אחרי יום מתסכל בעבודה אנחנו יוצאים מפוקוס. אחרי יום טוב ומחמם לב אנחנו חוזרים הביתה ופנויים להכיל את הילדים שלנו – אנו מכוונים מחדש את הפוקוס ומכניסים לתוך היחסים שלנו עם ילדינו שמחה, כוחות, הומור, והנה אנו זוכים בילדים טובים. אתמול הם היו ילדים "רעים" והיום הם ילדים "טובים". וההורים – לכאורה אותם הורים – לא רכשו תובנות חדשות מאז יום האתמול. אז מה? נמתין ליום טוב בעבודה כדי לחזור אל הילדים שלנו מלאים ומאושרים? ואם נאלץ להמתין שנה? שנתיים? יכול להיות שאנחנו יכולים לכוון את הפוקוס אחת ולתמיד בלי שהוא יזוז לנו כל הזמן?

הרי לאן בעצם אנחנו ממהרים? הנכסים אתנו - הילדים שלנו - צמודים יותר מאי-פעם, לעולם לא יהיו קרובים אלינו כמו עכשיו אז לאן אנחנו כל כך ממהרים? ולאן, בעצם, חשוב לנו להגיע?

הנה הבוקר – כמו עוד בוקר מבין כל הבקרים האלה שבהם החיים נראים לפעמים כמו עול מתיש וכבד שלא נגמר אף פעם: למה הילדים שלי תמיד מעופפים בבוקר? למה דווקא בבוקר? למה דווקא שלי? איך אפשר לעשות קוקיות אם היא כל הזמן מזיזה ת'ראש? למה היא תמיד נזכרת שהמכנס לוחץ במותניים דווקא כאשר אנחנו כבר יוצאים (סוף-סוף) מהבית? והוא... רק אתמול שאלתי אותו תשע פעמים איך היה בבית הספר אז למה דווקא עכשיו הוא מועיל לחשוף מידע חשוב כל כך?!

אבל הבוקר הוא לא העניין, הוא רק הדוגמה. הוא הדוגמה הקלסית לאותם המצבים שבהם אנחנו כל כך בקלות מאבדים פוקוס ורואים מטושטש את החיים, את הילדים שלנו, שוכחים מה חשוב ממה ואז מאבדים סבלנות, מתלוננים, נוזפים, מתחשבנים, מתבאסים. אנו מנסים להבין את ילדינו, למה עושים כך ולא אחרת, מה מניע אותם ומה הם רוצים, כאשר השאלה המקדימה והמתבקשת לכל השאלות החשובות הללו היא השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו: 

מה אנחנו רוצים? מה רצינו כאשר הבאנו לעולם ילדים? לאן בעצם אנחנו כל הזמן ממהרים? מה ייתן לנו את הסימן ש... הגענו?
או אולי נעצור, לפחות לרגע, ונשאל את עצמנו מתי בחיים העתידיים שלנו נגיע למקום טוב יותר שבו ילדינו יהיו קרובים אלינו כמו עכשיו? שאלה אולי גדולה, אבל יכולה להחליף הרבה קטנטנות. 

 
המאמר פורסם באתר onlife ב- 10.11.11


                                                                    נ.ב
                                                     תרגיל נחמד בכיוון פוקוס


אתם מכירים את זה שאתם צופים בסרטון וידאו שצולם לפני כך וכך שנים? ואתם נורא מתגעגעים, נורא רוצים לגעת, להוציא אפילו רק לשתי שניות את הילדים שלכם מתוך הסרטון הזה ולחבק אותם חזק-חזק-חזק? אז בואו נתחיל בתרגיל:

דמיינו עשר שנים קדימה. דמיינו את מקום העבודה שלכם, את סדר היום, את ההרגשה. תנו לזה כמה רגעים ונסו באמת להיות שם. מתוך הכורסה העתידית הזאת דמיינו שאתם צופים בסרטון וידאו שצולם לפני עשר שנים ובו אתם רואים את הילדים שלכם בסיטואציה ביתית אופיינית. ואתם נורא מתגעגעים, רוצים לגעת, לשלוף אותם מהסרטון הזה אפילו רק לשתי שניות ולחבק חזק-חזק-חזק. עכשיו אתם יכולים
!

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com