הילד שלי? גונב?!

ילד בן שמונה, אין בעיות מיוחדות, מסתדר עם ההורים שלו וההורים שלו מסתדרים אתו. באופן כללי. הבעיה שלאחרונה אמא שלו גילתה שהוא גונב לה מהארנק. בפעם הראשונה קראה אותו לשיחה, הסבירה לו שככה לא עושים. בפעם השנייה נזפה בו ואיימה עליו בעונשים. בפעם השלישית, בהמלצת איש מקצוע, הענישה אותו והבהירה לו שמכאן ואילך היא תבדוק כל ערב את הארנק שלה וכך תדע מה נעלם ממנו ומתי - "אם כך אתה רוצה, כך יהיה". התגובה הנחושה של האמא בפעם השלישית והאחרונה ככל הנראה עשתה את שלה - הילד הפסיק לקחת בסתר ולכאורה הכול בסדר.

לא פעם אני חש שההמלצות הניתנות על ידי המבקשים להחזיר עטרה ליושנה מפספסות את המטרה אשר מאתגרת את ההורה המודרני, גם אם לרגע או שניים הן נתפסות כיעילות.

מדוע הן נתפסות כיעילות? כי הילד הפסיק לגנוב מאמא שלו. העובדה קיימת ואינה מוטלת בספק. השאלה החשובה לענייננו זה היא מה הילד הפיק מכל הסיפור הזה: האם למד שלא כדאי לגנוב, או, לחלופין, למד שכדאי להיות גנב יותר מתוחכם? כי בפעם הבאה שהוא יגנוב הוא יהיה זהיר יותר, ובאמת יכול להיות שאמא שלו כבר לא תהיה עוד הקורבן.

האם בכך רצינו? האם אנו, ההורים, חוששים להפסיד חמישים שקלים נוספים או שנכון יותר לומר שאנו חוששים להפסיד בן מוסרי ונקי כפיים? כי אם אנו רוצים למנוע את הגניבה הבאה עונשים והרתעה אכן יעשו את העבודה, אבל אם אנו רוצים למנוע את המוטיבציה לגנוב, כאן אנו מדברים על הקנייה של ערך.

הקניה של ערך
מה אם כן גורם לילדים להפנים ערכים של כנות, יושר, אמון, כבוד הדדי, אחריות על החבר שלי ולא רק על עצמי? אז נכון שילדים לומדים מתוצאות ולא מהסברים - ילדים צריכים להבחין בתוצאות מעשיהם אחרת למידה לא תהיה שם. אבל אם נדע למקד את הילד בתוצאות הטבעיות של מעשיו, ונגייס לשם כך את מערכת היחסים שאנו בונים עמו, נוכל להמשיך ולבנות אמון במקום לרמוס אותו באיומים ובעונשים. אז גם נוכל להיות בטוחים שאנו מרוויחים לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר והמתעתע שלשמו לכאורה התגייסנו.

תוצאות טבעיות
כאשר הילד נוגע בתנור החם הוא למד מהתוצאות. כאן אין צורך בהסברים וכמובן שלא בעונשים. אבל זה המקרה הפשוט שכן במערכת היחסים שבין הילד לתנור יש ילד מצד אחד וחפץ דומם מצד שני, אשר נמצא שם כנתון, והוא צפוי ו"מתנהג" בעקביות. אבל כאשר אנו שמים בצד השני של הילד מבוגר אחראי ולא חפץ, התוצאות הטבעיות מפסיקות להיות טבעיות. לנו, בני האדם, הפריווילגיה לקיים בחירה, לקרוא ספרים וללמוד, להסיק מסקנות, וגם אם טוב שכך, לפעמים דווקא הפריווילגיה הזו היא העקב אכילס שלנו כי היא שגורמת לנו לנטוש את התגובה הטבעית.

מה אתם מרגישים או מה הייתם מרגישים אם הילדים שלכם היו גונבים לכם, משקרים לכם, מעליבים אתכם במילים לא יפות? אני משוכנע שכל הורה חש מול ההפתעות הלא נעימות הללו תחושות של עלבון, בגידה, כפיות טובה. מובן לחלוטין. אבל אם נעלבתם, חשוב שהילד יראה שנעלבתם, שאינכם ההורים השמחים והחיוניים שהיו לו לפני דקות אחדות כי משהו משמעותי קרה מאז והוא בהחלט מעורר בכם דאגה ולכן משבית שמחה, לפחות לדקות הקרובות. הורים, זוהי התגובה הטבעיות, המתבקשת, זוהי התוצאה הטבעית למעשיו של הילד.

חשבתם כמה פעמים קורה שדווקא התפקיד החינוכי שאנו נוטלים על עצמנו, בין אם יש בו הסבר ובין אם יש בו עונש, מסתיר בעצם לילד להבחין בתוצאות מעשיו?

ילדים יגדלו להיות מבוגרים אשר רואים את הצד השני, ככל שהצד השני, אנו ההורים תחילה, יראה את עצמו: יביע רגשות, לרוב חיוביים, אך לעיתים גם שליליים. זו התוצאה שהילד שלנו חייב להבחין בה כדי להסיק את המסקנות הנכונות על החיים. אז הקרקע מוכנה להסברים.

מה אומרים?
אנו קוראים לילד לשיחה בארבע עיניים ואומרים לו בנחישות ובגובה העיניים, מבלי להטיף אך מבלי להתרפס, את הדברים הבאים:

"תשמע, אתה יודע שמה שאתה צריך ואנחנו יכולים לתת אתה מקבל. אם יש לך ספק בכך אתה מוזמן תמיד לגשת אליי ולשאול, להבין למה ולהציע פתרונות משלך. אתה גם יודע שאני תמיד אומרת לך את האמת ולא מסתירה ממך דברים. אני חושבת שגם זה מה שיפה במשפחה. פחות מטריד אותי הכסף, אבל חשוב לי שתבין שיש דברים שלא עושים ואני אומרת את זה בשבילך. אתה יודע איפה הארנק שלי נמצא ואני לא מתכוונת להסתיר אותו ממך כי אני סומכת עליך".

ברגע שהילד מבין שאנו אתו ולא נגדו, כאשר הוא מבין שאנו סומכים עליו (למרות הכול) ורואים בתקרית כשייכת לעבר, טרם השיחה המשמעותית שקיימנו אתו, וברגע שהוא רואה את הדבר היקר הזה שנקרא מערכת יחסים קורם עור וגידים - אז נוכל להאמין בו שהוא לא יוותר בקלות על הניקיון שביחסים, על ההישגים מבית, תרתי משמע.

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com