אנשים 'הגונים' ומעשים מגונים

חיכיתי לה כל יום ראשון. הייתי אמנם ילד בכיתה ו' והיא היתה "באה" לא לפני עשר וחמישה בלילה, אבל אהבתי אותה וחיכיתי לה כל השבוע וכל שבוע. קראו לה "תפוח ועץ" – תכנית רדיו ששודרה ברשת ב' בהנחיית יובב כץ ובליווי מקצועי של אחי יותם, פסיכותראפיסט שיעץ והשיב לשאלות מאזינים בנושא יחסי הורים וילדים.

אהבתי את אחי יותם, הוא היה בשבילי אדם חכם ומעורר השראה, שהאיר לי את דרכי העתידית והבהיר לי כבר אז במה אני רוצה לעסוק כשאהיה "גדול". אחי יותם, מעבר לכל גם סימל עבורי את דמותו היפה של המבוגר האחראי, השפוי והיציב בנפשו. לאמהות שפנו אליו ברדיו, נהג בקולו הרך, הבטוח והמשרה ביטחון, להקדים כל תשובה ב- "הביטי..." אופייני שאחריו כבר ידעתי שהאמא הזאת תלמד הערב משהו חשוב לחיים, והילדים שלה ירוויחו למחרת בבוקר אמא חדשה.

בלי סודות
קצת לפני וקצת אחרי, התוודעתי לדמויות נוספות אשר לימים עיצבו את נוף ילדותי, לא נערצות כמו אחי יותם, אבל גם בהן מצאתי חיזוק לעולם שפוי וטוב, שיש בו מבוגרים אחראיים וטובים, אוהבי ילדים, במובן התמים, הבריא והטוב של המילה. 
היו שם בין היתר דודו טופז מ"דודו מספר לגולו", חנן גולדבלט מהתכנית "בלי סודות" (כן אהה..), דר' יוסי זיידר, מומחה לעבודה סוציאלית שהנחה את התכנית "קשר משפחתי" שגם אותה מאוד אהבתי. 

מי מכם שמכיר את שעלה בגורלם של גיבורי הסיפור שלנו ושל הקורבנות שלהם, יודע ודאי שלא מדובר באנשים תמימים. אחי יותם, לדוגמה, אפשר שהיה מואשם בניצול מיני וממושך של ילד יתום שטופל אצלו, אלא שכמה שנים קודם לחשיפת הפרשה הפסיכותרפיסט המוערך נפטר ממחלה קשה וזכות ההגנה לא עמדה לו. כך או כך, העולם הבטוח שהצטייר לי בילדותי, הפך אט-אט לציור עמוס בגוונים קודרים, ושמאחוריו עומדים "ציירים" מתוסבכים ומסוכנים.

זאבים טורפים
היום אני לא ילד והימים הם ימים של מודעות ערה ותקשורת שעושה מלאכתה נאמנה. את התמימות לא רק אני השארתי מאחור בחלוף השנים אלא גם שאר בני דורי, ומכיוון שכך, גם ילדינו מודעים היום יותר ויותר לסכנות האורבות ולכאורה אפשר להירגע. היכן הבעיה?

הבעיה שהאפל לא תמיד נראה אפל, ו-"הזר" אינו ממש זר כי הוא חבר של ההורים או קרוב משפחה, הבעיה שהזאב הטורף לפעמים מחופש לסבתא טובה ורחמניה והתחפושת כל-כך טובה, שאיש מאיתנו לא רוצה לחשוב או להאמין שמבעד לתחפושת המשכנעת מסתתר הסיוט שאנחנו כל-כך מבועתים ממנו. ואפשר כמובן להבין; אנחנו לא רוצים לחיות בעולם שבו כל גבר הוא אשם כל זמן שלא הוכחה חפותו, ולבטח איננו רוצים להעביר לילדים שלנו את המסר שלא ניתן לסמוך על איש בעולם הזה. כיצד אם כן נגן על ילדינו מבלי לסרס אותם ומבלי להחדיר בהם את החרדות שלנו?

זה מזכיר לי את קלישאת הדגים והחכה, זו המופיעה תמיד כאשר עולה השאלה כיצד לסייע לילדים שלנו או לכל הנזקקים לעזרתינו באשר הם; האם נספק להם דגים למאכל או, לחילופין, נספק להם את החכה על מנת שיוכלו לדוג בעצמם, ולהסתגל בכוחות עצמם למציאות המשתנה. אני מניח שכולנו נעדיף את האפשרות השניה ורק שאלה קטנה נותרה: כיצד עושים את זה? –

בעניין הזה יש לי אליכם ההורים המלצה חשובה ואף פשוטה ליישום. היא פשוטה ליישום במובן הזה שדווקא ילדים נולדים עם ה"חכה" הזאת אלא שלאט אבל בטוח, ודווקא מתוך הכוונות הטובות שלנו, אנחנו משכנעים אותם להניח את חכתם בצד, ולאכול מ"קערת הדגים" שדגנו אנחנו עבורם באמצעות "ציוד הדיג" שלנו:

כשאנחנו מתארחים בביקור משפחתי ומאיצים בילד שלנו לומר יפה שלום לדוד רמי או לסבתא עליזה; כשאנחנו דוחפים את הילד שלנו להתחבר עם הילד המועדף עלינו; כשאנחנו מבהירים לו שהסייעת בגן יודעת טוב ממנו מה הוא אוהב לאכול; כשאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים טוב ממנו מתי חם לו ומתי קר לו; מה נכון לו ומה לא; אלה הם בדיוק המקומות שבהם אנו משכנעים אותו לאט ובטוח להניח את חכתו בצד, לשכוח ממנה, להזניח את האינטואיציות שלו ולסמוך על ה"המבוגר האחראי" התורן שתמיד יודע טוב ממנו מה טוב בשבילו, ובעיקר יודע מה טוב ומה רע.

אינטואיציה
כאשר המבוגר ורק המבוגר יודע מה טוב ומה רע, כאשר מילה של מבוגר תמיד חשובה ממילה של ילד, הילד יילך עם המבוגר אשר יקרא לו, יהיה אשר יהיה. ולא רק אנחנו איבדנו את התמימות, גם ה"זאבים הטורפים" איבדו את התמימות, שממילא ומעולם לא הייתה ממש מנת חלקם:

היום ה"זאב הטורף" לא יפתה את הילד בסוכריית טופי, הוא יגיע לביה"ס של הילדה שלכם ויסביר לה בקול סמכותי שאמא נתקעה עם הרכב והיא קוראת לה מיד החוצה. הוא יספר לילד בכיתה ב'-1 שהוא המורה החדש של כיתה ד'-3 ויבקש אותו לבוא איתו. כיצד נגן על הילד והילדה? ממה נזהיר אותם? 
הרי לא נוכל להזהיר את ילדינו מפני כל מה שעלול לפגוע בהם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לנסוך בהם את הביטחון לבטוח בחושים שלהם, לתת להם את הלגיטימציה לקבל החלטות על סמך תחושות שאינן ניתנות להסבר במילים מפיו של ילד צעיר.

כאן כמובן עלינו להביא בחשבון שלא תמיד הילד ינהג על-פי כללי הנימוס המקובלים, וזה בסדר: זה בסדר שהוא בוכה כאשר ידידה טובה של ההורים נכנסת הביתה, וזה מצוין שהוא עונה ב- "לא" לשאלה האם ירצה שחבר מהגן יתארח אצלו. לא החבר מהגן ולא הידידה של ההורים חשודים לצורך העניין כמי שעשויים להזיק לילד חלילה, אבל כאשר ניתנת לילד לגיטימציה מלאה לבחור מה להרגיש ומה לחשוב, הוא יידע לסמוך על הרגשות ועל המחשבות שלו גם בעולם המתעתע שבחוץ.

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com