אמא'לה - חופש!!!

חופש עכשיו, והילדים הרבה אתנו. אני מניח שבכל הורה קיימת הידיעה מראש מה עשוי להכעיס אותו במעשיהם של ילדיו. מאחר ואנו יודעים מראש שהילדים שלנו הם ילדים ולא מבוגרים, ושהם "מבטיחים" לנו כבר עכשיו, מראש ובמעין הסכם לא רשמי, שיקפידו גם בחופשה הזאת להיות ילדים ולא מבוגרים - עלינו להיות סופר ענייניים, קצרים במילים ויעילים במעשים.

אלא שלפעמים, דווקא מתוך הרצון לחנך אנו עשויים ליפול למלכודת ההתחשבנויות האינסופיות עם הילד ולהתנחם בעובדה שכמעט כולם אומרים שגידול ילדים תמיד כרוך בעבודה קשה. וזה חופש עכשיו, והילדים הרבה אתנו, ואני יודע מראש שהבן שלי בטוח יעשה כך וכך פעמים משהו שיעצבן את הבת שלי, ואני יודע מראש שהבת שלי תחזיר לו בדרכה, ואני יודע מראש שתהיה זו דרכם של ילדים ולא של מבוגרים. אי לכך אהיה שם לצידם כמורה דרך, מכוון, מי שאומר מה כן ומה לא ואוותר מראש על כל התלונות כגון:

למה עשיתם...?!
כמה פעמים אני צריך לבקש...?!!
אמרתי לך שזה מסוכן!
את הרי יודעת שאני לא מרשה!!
וכדומה.


שימו לב שכל אלה הם עיסוקי העבר, אלה הם משפטים שתמיד מתייחסים לאירוע שקרה כבר ולכן כאשר אנו מגיבים להם, אנו שמים את עצמנו ואת ילדינו כשבויים בבעיה, במקום לגשת לפיתרון ולעבור הלאה.
העיסוק בעבר יוצר כמעט תמיד תקשורת שאינה אפקטיבית, ואף על פי כן רבים מן ההורים יכוונו את הפוקוס על הבעיה ולא על הפתרון, על העבר ולא על ההווה, מתוך התחושה שזו דרכם של ילדים ללמוד לקח וזו דרכם של הורים לחנך ולאכוף סמכות.

אז מה עושים?
דמיינו שני אחים בגיל שלוש עד חמש רבים בסלון. אמא ואבא משוחחים במטבח. אמא אומרת משהו מרחוק, אבל הילדים בשלהם. כנראה שהצעיר נוגע לבכור בפופיק והבכור לא אוהב את זה. אבא מחליט לצאת מן המטבח ולגשת אל ילדיו. הוא יכול כעת לעסוק בעבר ובפרטי המריבה, במי צודק, לנזוף ולהציע פתרונות. מנגד, הוא יכול לבחור "לשכוח" מהמריבה וליצור הווה חדש שנובע מתוך ההבנה שהמריבה התקיימה בעבר, כאשר נוכחות הורית לא הייתה שם, אבל עכשיו, כאשר אבא נוכח הקרקע בשלה להצמיח ילדים מפויסים.

על הקרקע הזאת ברוב המקרים די במשפט לא קשור לכאורה כמו: "בואו תראו מה הכנתי במטבח" כדי להסב את תשומת לב האחים למקום חיובי שמנותק מ"הבעיה" ומהריב שנוצר ביניהם, ושממילא אינם זוכרים על מה ולמה נוצר. ולא, יושיט האבא את ידו לבן השלוש וילווה אותו לכיור האמבטיה כדי ליטול את ידיו. מה זה קשור? זה לא קשור, אבל זה מה שיפה שכן הילד בן השלוש לפני ארוחת הערב, ולכן אפשר לנצל את הזמן גם לנטילת ידיים וגם להפרדת כוחות. כך אנו מושיבים שני ילדים בגילאי גן לארוחת ערב עם ההרגשה שאבא ואמא גאים בהם, ואינם רואים בהם לרגע ילדים מאכזבים ולבטח לא ילדים רעים. הם רואים בהם ילדים.

____________________________________________________________________

 "... כי אמנון ותמר
 תמיד רוצים את אותו הדבר
 ומרוב שהם כל כך רוצים
 הם לא שמים לב כמה דברים הם מחמיצים"


 'אמנון ותמר' הוא סיפור על מאבקים בין אחים ומאבקים  בכלל. לצפייה  משותפת עם הילדים לחצו כאן

____________________________________________________________________

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com