ילד שקרן

הורים יקרים, נהוג לחשוב שילד שמשקר - כמו גם ילד שגונב או מתחצף - הוא ילד לא מחונך, ילד כזה שלא הציבו לו גבולות ברורים כאשר "נפל" פה ושם לדבר מרמה או למעשה גניבה או לכל דבר שלא מוצא חן בעינינו. בטור זה אבקש להפנות את תשומת לבכם לחלק שלנו ההורים אשר מטפח את השקרים של ילדינו. 

אקדים רק ואציין שהשקר אינו פשע. ודאי לא שקר של ילד. השקר הוא שמסייע לנו לא פעם לקדם מטרות נעלות ומוסריות דווקא. מה שכן - השקר של הילד הוא מדד לאמון שהוא נותן בנו: ילד שמשקר הרבה הוא ילד שבעצם אומר להורים שלו: לא סומך עליכם שתנהגו בתבונה ובכבוד באמת שלי. ולכן אני נאלץ להסתיר מכם את האמת ולהגיש את השקר. מיד נבין כיצד התהליך הזה קורה.

אינטרסים מנוגדים
ילד שקרן הוא ילד שגדל להבין שהאינטרס שלו מתנגש תמיד עם האינטרס של ה"עולם". וכדי לשרוד בעולם הזה עליו להגן על האינטרס שלו, כלומר - לשקר לכל העולם. כאשר השקרן מאחר למקום עבודתו הוא ימציא איזה שקר לבוס שלו. הוא יודע שהבוס שלו צריך אותו בעבודה והוא יודע שהוא עצמו צריך את עצמו קצת יותר בבית. וזה הדבר היחידי שהוא רואה – שני אינטרסים מתנגשים ומנוגדים זה לזה.

 את האינטרס המשותף של שניהם הוא לא רואה ולכן אינטרס כזה מבחינתו בכלל לא קיים. ומה האינטרס המשותף הקיים ביחסי עובד מעביד? - אמון הדדי וכבוד הדדי. בלי אמון וכבוד הדדי שני הצדדים, באשר הם, מפסידים בענק. כאשר אנחנו מזהים אינטרס משותף אנחנו גם יוצרים אותו. ובנוסף לכך שאנחנו יוצרים אותו אנחנו גם לומדים מהר מאוד שהוא ההשקעה הבטוחה שלנו, הוא שנבקש לשים בראש סדר העדיפויות. למה? כי שווה לנו.

מערכת יחסים
האדם הבוגר דומה למוצר מוגמר: אם הוא שקרן אז הוא שקרן, דפוס ההתנהגות השקרי שלו הוא חלק בלתי נפרד ממנו, והוא שמגן עליו מפני העולם שמפציץ אותו גם ככה באינטרסים מנוגדים. אבל השקרן הזה לא נולד שקרן. קרה שם משהו בין גיל אפס לגיל ההתבגרות שגיבש בו דפוס פעולה, והוא בראש ובראשונה תוצאה של מערכת היחסים עם ההורים.

כאשר ילדינו צעירים הם מגבשים את דפוסי הפעולה שלהם בעוד אנו ההורים מייצגים עבורם את ה"עולם". ככל שאנו מציגים לילד את האינטרס שלנו כאינטרס שמנוגד לאינטרס שלו – אנו מטפחים בו את הצורך לשקר. ומגדלים ילד שקרן שיגדל להיות אדם שקרן: אזרח שקרן, בן זוג שקרן, עובד שקרן, וכו'.

ככה מגדלים ילד שקרן:
כאשר הילד חוזר מבית הספר ומחזיר את הכריך בשלמותו בקופסת האוכל שלו הוא נותן בנו אמון רב. הוא בעצם אומר לנו: "נכון... לא אכלתי את הכריך שהכנתם עבורי". מה נעשה עם העובדה הזאת? האם נשתמש בה כדי לטפח את האינטרס המשותף או כדי לטפח שני אינטרסים מנוגדים?
טיפוח האינטרסים המנוגדים קורה לנו בלי לשים לב, הוא חלק מצרור התגובות האוטומטיות שאנו שולפים לחלל האוויר בתקשורת היומיומית עם ילדינו:


"סליחה.. לא מקובל עליי שלא תאכל כלום בבית הספר!"
"לא יכול להיות שעד שעה 14:00 לא תאכל כלום!"
"אני משקיע/ה ומכינ/ה לך וזה מה שאתה מחזיר לי?!!"
"לא מוכן לקבל את זה! בעיניי זה זלזול!"


ובכן, ככה בדיוק מגדלים ילד שקרן. ילד שמבין שבעולם קיימים שני אינטרסים והם לעולם מתנגשים: האינטרס שלי הוא לא לאכול את הכריך שאבא הכין לי והאינטרס של אבא שלי הפוך לשלי. מה שבטוח, מחר בערב אבא יהיה מרוצה כי הוא יפתח את קופסת האוכל וימצא אותה ריקה. נכון שהתגובה ההורית לעיל בסך הכול די אופיינית. האם משמעות הדבר שהיא ראויה? או אולי היא דווקא זו שבכוחה להסביר למה אנחנו מוצאים סביבנו כל כך הרבה שקרנים כל הזמן?

לעומת זאת, טיפוח אינטרס משותף מתקיים כאשר אנו אומרים לילד את הדברים הבאים:

"אני רואה שלא אכלת מה שהכנתי לך, אבל מעולה שאתה מחזיר כי ככה אני מבינ/ה מה אתה אוהב/לא אוהב"
"יש משהו אחר שתרצה?"
"אתה רעב בכלל בשעות בית הספר?"
"למה בעצם לא אכלת?"


הורים, ככה מגדלים ילד כן ואמין. הוא לא יוותר לעולם על הרווח שבבחירה להיות כן ואמין אחרי שלמד זה מכבר שהרווח באמירת האמת גדול לאין שיעור מה"רווח" המסתתר בתוך השקר, זה שתמיד מתגלה כהפסד ברגע שהוא מתגלה.

 

 

סמכות בעולם של אינטרסים מנוגדים
המציאות מזמינה לנו שפע של אינטרסים מנוגדים עם ילדינו: אנחנו רוצים שהילד יכין שיעורים והילד לא; אנחנו רוצים שיכנס להתקלח והוא לא. כאן בדיוק נוצרים הקונפליקטים שמעמידים את הסמכות שלנו במבחן. המעניין הוא שגם כאן, ככל שנדע להדגיש אינטרס משותף כך נצליח לקבל את שיתוף הפעולה של הילדים שלנו ביתר קלות. ושימו לב כיצד אנו נופלים בדקויות:

"אם תכין עכשיו את השיעורים יהיה לנו זמן לראות יחד מה שרצינו בטלוויזיה" - הוא משפט ששם את האינטרס המשותף בקדמת הבמה ומאפשר לו להיות הכוח המניע. לעומת זאת, אם נלביש על אותו משפט את "בגדי" השלילה הרי שהוא יראה כך:

"אם לא תכין שיעורים עכשיו תדע לך שאין טלוויזיה אחר כך". ואלו הרי שני משפטים כל כך דומים אלא שמזווית הראייה וה"שמיעה" של הילד המשפט השני מעמיד אותו בצד שכנגד לצד שהוריו בחרו בו. בצד היריב. וזה בדיוק הצד שמספק לילדים את הלגיטימציה להוריד אחריות, למרוד, לשקר, להיות כל הזמן בעמדת נגד.

לפעמים אני חושב כמה הרבה אנחנו מדברים על סמכות והצבת גבולות וכמה מעט על מערכת היחסים. אולי זה קורה משום שאת הסמכות ואת הצבת הגבולות אנו פוגשים הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים כבר לקצה, ועסוקים, בעצם, בכיבוי שריפות. אבל במערכת היחסים טמון הסוד לצמיחה, שם אנו לא פועלים כדי למנוע הפסדים אלא כדי לקצור רווחים.
 

אם יש משהו שחשוב לי שתיקחו מהמאמר הזה הוא לא את המתכון כיצד לגדל ילד כן ואמין (בין היתר כי לא קיים מתכון כזה) אלא את ההבנה שהכתובת לכך היא מערכת היחסים: השלמה, המורכבת, זו שנופלת וקמה בדקויות. ולכן אפשר להירגע עם כל הניסיונות המיותרים "לתת לילדים על הראש" בניסיון לחנך אותם כאשר אנו תופסים אותם בדבר מרמה או בכל מצב שבו משהו בהתנהגות שלהם גורם לנו לאכזבה. הכתובת – מערכת היחסים.

דונט ספיק אינגליש
כנות היא בסיס לחיים בריאים, היא התשתית האיתנה למערכות יחסים, ואם אנו רוצים לגדל ילדים כנים וישרים אנחנו לא צריכים לחנך אותם לכנות ויושרה. די אם נפסיק לשקר להם. די אם נפסיק לעבור לאנגלית כל פעם שאנו רוצים להסתיר מהם מידע. ואנחנו משקרים להם בלי לשים לב בכלל. כל הזמן עוטפים את הבחירות שלנו בנימוקים אידיאולוגיים גם שהן נועדו לשרת אינטרסים של נוחות:

אם, למשל, הילד ישאל למה אי אפשר ללכת לים נגיד לו שהשמש מסוכנת בצהריים בו בזמן שהשמש לא באמת מטרידה אותנו כמו שאנו דואגים למנוחת הצהריים שלנו. אלא ששבוע לאחר מכן אנו מוצאים עצמנו פחות עייפים ויותר אנרגטיים ודווקא "מתאים לנו" הים ונוחה לנו השמש. זה הרגע שבו הילד שלנו מרוויח את הבילוי בים, אבל מפסיד אותנו כהורים שבאמת אפשר להאמין להם. מהר מאוד הוא לומד את הטריק ומשתמש בו בעצמו. לא כי הטריק יעיל (כבר ראינו שלא) אלא משום התחושה שאלה הם החיים, ככה ה"עולם", ככה כולם עושים, ככה למדתי בבית.
 
כמה פעמים קרה לכם שעמדתם מול אדם שקרן - יכול להיות איש מכירות, איש ציבור, בן או בת הזוג - ושאלתם את עצמכם: "רבאק... הוא באמת חושב שאני מטומטמ/ת?". והעניין הוא שהשאלה הזאת בכלל לא רלוונטית: השקרן שעומד מולכם עושה את הדבר שהוא מכיר ולא את הדבר שנראה לו נכון. למה? כי זה מה שהוא מכיר. זה מה שהוא מכיר וזה מה שהוא עושה.

השקעה ארוכת טווח
נכון, לא תמיד נאמר אמת לילדנו. לא טוב יהיה לילדינו לדעת תמיד מה עומד מאחורי ההחלטות שאנו מקבלים, אבל אם כבר בחרנו לייצר תירוץ בואו נדאג שהתירוץ יהיה משכנע, לא רק לדקה הקרובה אלא לטווח הארוך. וככלל - מוטב לנו תמיד לחשוב על הטווח הארוך. השקעה במערכת יחסים שיש בה כנות וכבוד אמיתי היא השקעה בטוחה.


הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 27/9/12

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com