היפראקטיבי

הורות בעידן המודרני היא הורות ערנית ומודעת. הייחודיות של הילד זוכה לכבוד והילד המודרני ככלל זוכה להקשבה ולהתבוננות שבעבר נעדרה בחינוך ילדים. עם הניסיון "להגיע" לכל ילד אנו עדים לריבוי אבחנות ותיוגים אשר לעתים יוצרים תחושה שהממסד מצא לו פתרון נוח להתמודד עם קשיים נפוצים של ילדים, אבל מבלי להתמודד באמת. התחושה הזאת מולידה ביקורת ציבורית נוקבת כלפי אבחונים באשר הם, לעתים בצדק, אך לעתים על רקע של חוסר הכרות וחוסר הבנה. סרטונים דמגוגים משהו מופצים ומפציצים את הרשת במסרים מטעים שיוצרים תחושה שהעולם מחולק לטובים ורעים, כאשר בצד של הרעים נמצאים אנשים עם חלוקים לבנים שרוצים לסמם את הילדים שלכם.

גם אם יש מקום לביקורת - או ליתר דיוק - דווקא משום שיש מקום לביקורת, מוטב לנו להיזהר שלא לשפוך את התינוק עם המים על ידי צביעת הדיון הראוי הזה בגוונים של שחור ולבן, שמא נחמיץ את אותם ילדים שבהחלט זקוקים לאבחנה וליד מסייעת. בטור זה אבקש להאיר אבחנה נפוצה שנקראת "היפראקטיביות" שהיא בדיוק סוג האבחנה שבכוחה להדגים היטב כמה הרבה אנו מדברים עליה וכמה מעט אנו יודעים עליה באמת.

ADHD
אם נשאל מאה הורים מי הוא הילד ההיפראקטיבי אני מניח שתשעים מתוכם יעידו שהילד הזה הוא ילד תזזיתי באופן מיוחד. ילד קופצני כזה שכל הזמן רץ וממהר. והם לא טועים: ילד היפראקטיבי הוא אכן ילד שרק המעקב אחר התנועות שלו יכול לגרום לאדם בריא כאב ראש מרשים. אלא שמאפיין התנועה הוא מאפיין אחד מתוך מאפיינים רבים של הילד ההיפראקטיבי, וכדי להבין את הילד הזה עלינו להכיר את מכלול המאפיינים.
הסיבה לכך שאנו רואים את הילד ההיפראקטיבי אך ורק דרך תנועות הגוף נעוצה ודאי בעובדה שזהו הנתון הבולט, את זה קל לראות בעיניים. מכיוון שכך, למתבונן מן הצד קל לראות בהתנהגות ההיפראקטיבית משהו בריא ולעתים אף חינני, ולהביט בביקורתיות בהורים של ילדים כאלה בעודם מחפשים פתרון כדי לכבות את "כל הטוב הזה".

אבל ילד היפראקטיבי הוא לא רק ילד עם קוצים בישבן, בדיוק כשם שעו"ד אינו רק אדם שלובש חליפה. אם נבקש להגדיר "עורך-דין" נתייחס מן הסתם לרבדים עמוקים ופונקציונאליים ולא רק למאפיין הבולט לנו מבחינה חיצונית. אז מיהו הילד ההיפראקטיבי?

ילד היפראקטיבי – קווים לדמותו

ההיפראקטיבי אם כן הוא לא רק ילד תזזיתי. האלמנט הבולט אצלו הוא פגם בויסות החושי אשר מביא לכך שכל קשת הרגשות אצלו מוקצנת: הוא לא יודע לבכות אלא להתייפח; לא יודע לצחוק אלא לאבד שליטה; לא יודע להתרגז אלא להתפוצץ מזעם; לא יודע לעצור ב"להצחיק" ונגרר מהר לעבור ל"להציק"; לא יודע סתם לפחד אבל כן יודע להיות בפאניקה. וכן, הוא לא יודע ללכת אלא אך ורק לרוץ. 

על הילד ההיפראקטיבי לא פועל ה"היגיון הפשוט" מבחינת סמכות והצבת גבולות. ה"היגיון הפשוט" משמע שאם לא ניתן לילד במבה אז הוא יתחיל סוף-סוף לאכול אוכל אמיתי. הגיוני? בהחלט, אבל לא עבור הילד הזה: ״מוגן״ בעולמו שלו ולא ניתן בקלות להשפעה מבחוץ. הוא עקשן ועומד על שלו. לא בגלל שהוא נולד עקשן אלא בגלל סף הגירוי הנמוך שלו שמכתיב לו "להתאבד" על הדבר הכי חשוב בעולם שזה סתם משהו שהוא פשוט רוצה ברגע זה.

הילד ההיפראקטיבי אף פעם לא נמצא באמת איפה שהוא "רוצה" להיות. הכול נמצא אצלו בהיפר והכול אקטיבי, תמיד נמצא בו זמנית בכמה מקומות וחווה בו זמנית כמה חוויות, נע בעולם עמוס גירויים ללא סלקטור פנימי שמאפשר לו להבדיל בין עיקר לטפל. הכול "עיקר" בהוויה שלו ולכן הוא לא יכול לוותר על כלום. תוסיפו לכך את העובדה שהוא תמיד טוטאלי במה שהוא עושה ותוכלו לשמוע את הרעשים המלווים ילד כזה באופן תמידי. 

היפר-אקטיבי בפעולה

עומרי הוא ילד היפראקטיבי שחוגג 6. ליום הולדתו החליטו הוריו המותשים לקנות לו שק אגרוף קטן כזה של ילדים. הם סיפרו לו על כך ועומרי שמח. אמא שלו בנתה לעצמה איזה תסריט אופטימי על כך שבמוצאי שבת הקרובה הם ייסעו יחד עם עומרי ואחיו הקטן לחנות ספורט גדולה באיזה קניון גדול, יתנו לעומרי לבחור את הסוג ואת הצבע, עומרי יהיה מבסוט, ימתין בהתרגשות לצד הוריו בתור לקופה, יקבל לידיו את המתנה, ישמח עד השמיים ויגיד תודה לאמא ואבא. אחרי זה הם גם ישבו לאכול גלידה ועומרי ישאל אם אפשר לפתוח כבר את האריזה של שק האגרוף שלו. 

לכל שבת יש מוצאי שבת ולאמא של עומרי ניתנת כעת ההזדמנות להוציא לפועל את התסריט המשפחתי שלה. הם נכנסים כולם יחד לרכב ונוסעים ליעד המתוכנן. במהלך נסיעה של 20 דקות אחיו הקטן של עומרי מספיק להשמיע בקול תחנונים לפחות 20 פעמים את הזעקה "די!!!!".

בהגיעם אל היעד עומרי מסתער ראשון. הוא יודע מדוע הם נכנסים לקניון ובכל זאת מאבד את עצמו כבר בכניסה לחלל העצום הזה. מילא אם היה הולך אחרי ההורים שלו, אבל ילד היפראקטיבי אף פעם לא הולך אחרי ההורים שלו. בסוף אבא שלו מאתר אותו בוהה בחלון ראווה של חנות שעונים. הוא מושיט לו יד ומלווה אותו לחנות הספורט. ההורים מסתובבים בחנות הגדולה ומוצאים את שחיפשו, אבל עומרי לא ממש איתם. בגדול הוא מאוד בעד שק אגרוף – זה מה שהוא ביקש מההורים שלו רק אמש לפני שנרדם, אבל כרגע הוא מוצף - שלא לומר מותקף - במאות גירויים סביבתיים: הליכון, אופני כושר, כדור-סל בצבע צהוב, כפפות לאופניים, חולצה עם הדפס שהוא אוהב. על כל אלה הוא "עובר" בדקה וחצי. אבא של עומרי מבקש מאמא של עומרי שתפקס ת'ילד ובאמת האמא מצליחה איכשהו להביא את עומרי שלה לבחור שק אגרוף. שניה אחר כך עומרי כבר מחוץ לחנות בוהה בחלון ראווה אחר.

ההורים משלמים בקופה ומצטרפים אליו בדרך לגלידה. בדרכם לחנות הגלידה שואלת את עצמה אמא של עומרי האם עומרי שלה יודע בכלל שהוא קיבל עכשיו מתנה ליום הולדתו, והאם זה משמח אותו. בעודה מהרהרת לעצמה היא מבחינה מרחוק בעומרי נתקע עם הברך באחד הכיסאות של שולחנות הגלידה, בוכה בהתייפחות האופיינית לו, בכי כזה של תסכול וייאוש, לא בכי של כאבים בברך.

כל ילד הוא ילד בעל צרכים מיוחדים

אחרי שבילינו כמה דקות עם עומרי בקניון, דמיינו מה קורה לעומרי בגן, ומה יקרה לו שנה הבאה בבית הספר. ההסתכלות האינדיווידואלית-המודרנית על הילד רואה בילד עולם ומלואו וככזה היא שמה לה למטרה "להגיע" לכל ילד, להכיל אותו, לחנוך אותו על פי דרכו. סבבה. עד הרגע שבו זה "לא עובד" לנו. לכן האמירה שכל ילד הוא ילד בעל צרכים מיוחדים היא אמירה יפה, אבל מחמיצה כמה ילדים שהצרכים המיוחדים שלהם... איך נאמר.. כנראה שקצת יותר מיוחדים. והם זקוקים לעזרה אמיתית ולא מסתפקים בכוונות הטובות של מי שמפחד לתייג אותם.

רבים מאתנו סולדים מתיוגים ואני יכול להבין את מקור ההתנגדות: כל ילד הוא עולם בפני עצמו וכאשר אנו מדביקים אבחנה לילד – עולם ומלואו – אנחנו בעצם כמו חורצים את דינו, מפילים עליו
את כל האחריות על היותו "כזה" ומסירים מאתנו כל אחריות על היותנו הורים לילד "כזה" שהרי... הוא נולד כזה.
האבחנה "היפראקטיבי" מושכת אש אף יותר מאבחנות שכנות כיוון שבהיפראקטיביות יש משהו שיכול להראות בריא, חיוני, שופע חיים, שצריך לשמח אותנו ובוודאי לא להביא אותנו למסקנה שעלינו לכבות את הפוטנציאל המולד והמבורך.

אבל לילד ההיפראקטיבי לא משנה איך תקראו לו. הוא בסך הכול מחפש שקט פנימי, כמו כולנו. איך נסייע? איך נטפל? אלה הם שאלות השייכות לדיון חשוב אבל אחר. אבל כדי שהדיון הזה יהיה נקי מוטב להפסיק לפחד לקרוא לילד בשמו.


הכתבה פורסמה במדור הבריאות של ynet ב- 16/10/12




מצגת היפראקטיבי
שלא באשמת ההורים, המורים והמחנכים, ילדים היפראקטיבים תמיד מרגישים שמנסים לשנות אותם. בואו נחזק בהם כעת את הדימוי החיובי ואת הגאווה במי שהם. מתאים לגילאי חובה יסודי ולצפייה משותפת עמכם ההורים. 
 

 

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com