הורים אשמים

ההורים של אתמול קיבלו את שיתוף הפעולה של הילד מתוקף היותם חזקים, על כל המשתמע. ההורים של היום יקבלו את שיתוף הפעולה של הילד מתוקף היותם חכמים. מתוחכמים. ברור אם כך למה האתגר ההורי בימינו מסובך כל כך, ולמה הוא דורש כל כך הרבה למידה. אלא שבמקום שבו יש מקום ללמידה יש גם מקום לבלבול וחוסר הבנה.

בלבול כזה פגשתי אצל אמא לילד בן חמש שהגיעה אליי להדרכה אישית. היה לי חשוב לומר לה שכאשר הילד שלה זועם כל פעם שהיא מבקשת את שיתוף הפעולה שלו עליה להראות לו שגם היא יודעת להיות פחות נחמדה, והיא יודעת להיות אסרטיבית ולדרוש ולא רק נחמדה ולבקש. במילים אחרות: היא יודעת להיות חזקה ולא רק חכמה.

היא הקשיבה לי והרהרה קצת בדבריי, ואז הפתיעה אותי בשאלה שלא חשבתי עליה בכלל. להבנתה, הכעס של הילד הוא צורך רגשי שאנחנו צריכים ללמוד להכיל. לא ככה?

ובכן, כעס הוא אכן ביטוי רגשי, אבל הוא מתפתח על בסיס רציונאלי - האופן בו אנו קולטים את המציאות. אם הילד גדל להורים שמתסכלים אותו אפשר להבין את התסכול ואת הזעם. במצב כזה הילד קולט את המציאות כפי שהיא והוא מתוסכל שכן המציאות - איך נאמר - לא משהו. לעומת זאת, אם הילד שלנו גדל בתנאים נורמטיביים, ואנחנו, כנראה בלי לשים לב, מעודדים אותו לחשוב שהוא נסיך שמגיע לו הכול ברור שהוא יכעס כאשר לא יקבל הכול.

ההורים בימינו מכירים בחשיבות הצרכים הרגשיים של הילד אלא שבדרך לשמירה וההגנה על צרכיו הרגשיים נעשות גם טעויות, למשל תופעת ה"חנופה".

חנופה
אני לא חושב שיש הורים שחושבים שזה נכון להתחנף לילדים, שזה נכון להתאמץ כדי למצוא חן בעיניהם, לרצות אותם. למה אם כן זה קורה כל כך הרבה? בגלל חוסר מודעות. בגלל הקושי לשים את האצבע על הנקודה שבה זה מפסיק להיות יחס מכבד כלפי הילד ומתחיל להיות דומה יותר ליחס חנפני ומרצה, שלא לומר מפוחד. כדי לאתר את הנקודה הזאת ניעזר בדוגמה הבאה:

אמא לשני ילדים ביקשה לעשות להם קצת שמח והחליטה לקחת אותם לגלידה אחר הצהריים. הקטנה שלה אכן רצתה גלידה וקיבלה גלידה, הבכור העדיף קרפ וקיבל את הקרפ שלו. בסופו של דבר השלושה חזרו הביתה מתוסכלים. הכיצד?

בבירור עם האם התברר כי בזמן שהם ישבו בגלידרייה הבכור התנדנד עם הכיסא והאמא ביקשה ממנו שיפסיק. מכיוון שעמדה על כך שיפסיק הילד שלה אכן הפסיק: הפסיק להתנדנד והתחיל לעשות פרצופים של מסכן. אמא שלו, שרצתה לשמח את הילדים שלה וחלילה לא לתסכל אותם, התקשתה להישאר אדישה למראה פרצוף ה"מסכן" והחלה לשלוח לילד שלה מבטי "מה עניינים" כאלה. כדי לבדוק ש"הכול בסדר" איתו.

הילד מצדו לא החמיץ את ההזדמנות להקשות על אמא שלו, וככל שהיא התחנפה אליו כך הוא קיבל עוד ועוד צידוקים להמשיך ולהפנות אליה אצבע מאשימה.
הכעס, כאמור, הוא ביטוי אמוציונאלי לניתוח רציונאלי. במסגרת הניתוח הרציונאלי שהילד עושה עם עצמו מתהוות להן המשוואות הבאות:

הורה מתחנף = הורה אשם = ילד קורבן

הביטוי האמוציונאלי הצפוי של המשוואות לעיל הוא כמובן כעס. תחושה של בגידה, לא פחות. וככל שאנו ההורים לוקחים אחריות על מצב רוחו של הילד, על האושר שלו, על שביעות הרצון שלו, כך נפער פער בין המציאות האובייקטיבית בה מתקיים הילד לבין המציאות הסובייקטיבית כפי שהוא חווה אותה. התוצאה – ילד תובעני.

ילד תובעני – תוצאה של מערכת יחסים

הילד יאמר: בכלל לא כיף לי פה!!!
ההורים: אבל אתה אוהב את המקום הזה... אתה לא זוכר שהיינו פה?

הילד יאמר: אבל משעמם פה!
ההורים ישיבו לו: יש פה המון משחקים. למה אתה לא לוקח לך איזה משחק?

הילד יאמר: לא רוצה! לא רוצה!! סתם באנו!!!
ההורים: עוד מעט אנחנו חוזרים הביתה..

הילד: לא עוד מעט... עכשיו!!!
ההורים: בסדר מאמי.. נסיים לאכול ונזוז הביתה..

הילד: זה לא טעים לי!!!
ההורים: אבל זה השניצלים שאתה אוהב (?)... לפחות תטעם!!

הילד: אוף!! מתי מגיעים כבר?!?
ההורים: עוד קצת עיניים של אבא... עוד קצת..


הורים, אתם עובדים קשה. אם הסיטואציה הזו מוכרת לכם אתם חותמים עם הילד שלכם על חוזה לא רשמי שבו אתם אחראיים על האושר שלו, והוא – לא אחראי על כלום. בוקר, צהריים וערב הוא יתבע מכם: אמא!!! אבא!!! ת'סדרו לי את העניין הזה!
ואתם, כחתומים על חוזה, לרגע לא תחשבו להפר אותו ותמלאו אחר רצונותיו וגחמותיו של ילד בן שש. עד שימאס לכם ותבקשו לסגת אבל אז יהיה לכם קשה כי התגובה של הילד תהיה תגובה של מי שהפרו עמו חוזה.

החוזה עם הילד התובעני הוא לעולם חוזה שקרי, בחזקת המבטיח שאינו מקיים, ואתם, תמיד תהיו הראשונים להפר אותו. פוטנציאל ההרס של חוזה כזה טמון בעובדה שזה בלתי אפשרי באמת לאהוב ילד רודן. תחשבו על זה: אם הילד שלי כועס עליי כאשר חם לו, או כאשר קר לו, ואם הוא כועס עליי כי הוא לא נהנה במסיבת הסיום בגן, ואם הוא כל דקה וחצי מתלונן בפניי ש"אכלו לו – שתו לו", איך תהיה לי היכולת או הרצון או החשק להגיד לו ככה סתם באמצע היום: "אחח.. חיים שלי, בוא תן לי נשיקה"?. איך אוכל כאבא לאהוב אותו באמת, להתגאות בו באמת, להראות לו כמה שהוא משמח אותי?

אלפרד אדלר כתב אודות הילד התורם והמועיל, על התנאי להרוויח את תחושת הערך והשייכות על ידי כך שאני, הילד, אהיה תורם ומועיל להורים שלי, למשפחה שלי – לשדה החברתי. לפיכך נראה הורים רבים החשופים לתובנות היקרות שאדלר הותיר לנו מפעילים שפע של יצירתיות וטריקים כדי שהילד יוריד את הזבל וייקח חלק במטלות הבית, כאמור, למען יגדל להיות תורם ומועיל. אלא שהתרומה, המועילות, תחושת הערך והשייכות, מקורם בראש ובראשונה בתשובות שהילד נותן לעצמו לשאלות הבאות:

מי אני עבור ההורים שלי? מה אני מעורר אצלם? האם תחושות כמו אושר, גאווה, שמחה? או לחלופין – אכזבה, מטרד, אדישות?


אז מהי האלטרנטיבה?
הורים, אם הילד אומר לכם - "לא כיף לי פה!" - אז אתם יכולים לחזור הביתה (למענו) ואתם יכולים להישאר (למענכם), אבל בשביל מה לכם לנסות לשכנע אותו שהוא טועה בתחושותיו? אם הילד אומר לכם שהוא לא אוהב את השניצלים אז בשביל מה לכם לנסות לשכנע אותו שהוא כן אוהב את השניצלים? אם הילד אומר שמשעמם לו אז קיימת האפשרות שיתמודד עם השעמום. אנחנו כאן כדי להקשיב לו, אבל לא כאן כדי שיציק לנו.
אם הילד רודה בכם קראו אותו לסדר והתייחסו לבקשה שלו רק כאשר הוא לומד לבקש. אם הוא משתף אתכם בקשיים שלו היו שם בשבילו, אבל אם הוא מאשים אתכם בקשיים שלו הוא חוצה גבול שאסור לו לחצות. קחו את הרצון שלו בתור שיקול, אבל לא בתור השיקול היחידי שכן התופעה הזאת – "קדושת הרצון של הילד" – מתישה המוני הורים מודרניים והיא באה לידי ביטוי באופן הבא:

הילד יבקש, ואני, אבא שלו, אחשוב מיד איך להוציא לפועל. בלי לחשוב אם "בא-לי", אם מתאים לי, בלי לחשוב בכלל על עצמי. בסופו של יום אכנס למיטתי (אם הילד שלי לא יתפוס לי אותה) ואחשוב לעצמי כמה סבלנות צריך בגידול ילדים.

סבלנות - עקב אכילס
אורנית ואבי (שמות בדויים) הם הורים לשני ילדים: תינוקת ובן 5 וחצי. הגדול מאתגר קצת: לא שש לשתף פעולה, חוזר הרבה על צמד המילים "לא רוצה", כועס הרבה על ההורים שלו כל פעם שהם עושים את התפקיד שלהם: מקבלים החלטות.

התגובה של ההורים היא תגובה שכמו רוקדת עם ההתקפות של הילד: הוא מתקיף והם מתגוננים (מסבירים, משכנעים, מנחמים). הצעתי להם להפסיק להיות נחמדים איתו כאשר הוא "בועט" בהם ובמיוחד כאשר הוא אומר לאמא שלו שהיא סתומה.

בשיחה עם ההורים עלתה מצידם הרבה המילה "סבלנות". להבנתם המשימה לגדל ילדים מצריכה סבלנות מההורים, ומכאן התגובות המכילות להתקפות של הבן הבכור. והסבלנות, תכונה חיובית לחלוטין, הפכה לעקב אכילס של ההורים המודרניים – היא המכשילה. כי אם לאורנית ואבי היה קצת פחות מהדבר הזה שהם קוראים לו "סבלנות", הילד שלהם היה מקבל מסר ברור.

מצב רגשי
מניסיוני והיכרותי עם הורים ההתייחסות הנכונה או השגויה לילד אינה תוצאה של חשיבה רציונאלית אלא של מצב רגשי. אם אתם הורים לילדים שמתישים אתכם, אם אתם חשים מובסים בביתכם שלכם, שלא לומר מושפלים, עמדו לפחות פעם ביום מול המראה, הרימו את הראש, ותאמרו לעצמכם:

"אני הורה מעולה ולא מגיע יחס כזה! למען האמת - מגיע לי הטוב ביותר!"
"
אני אבא טוב ומעתה אני בעל הבית בבית שלי!"
"אני אמא טובה ומעתה אני מלכה בביתי!".


הכתבה פורסמה במדור ההורים של ynet ב- 20/8/13

 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com