חתונה בין אויבים

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נישואין = חתונה בין אוהבים

גירושין = חתונה בין אויבים

האומנם?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 

פעם, כשהייתי נשוי וחשבתי שתמיד אשאר כזה, חשבתי לעצמי שאם יקרה הדבר ובכל זאת אתגרש מתישהו, אתן לה מה שהיא רוצה והעיקר שלא ליפול לתהום האכזרי והאינסופי הזה שאין ממנו דרך חזרה, ושהדבר היחידי שאפשר לעשות בו הוא להזין עוד ועוד את הקונפליקט ביני לבין מי שהייתה ותמיד תהיה אם ילדיי.

חלפו השנים וזה קרה גם לי, ולמזלי, מצאתי לצידי פרטנרית שחושבת כמוני כך שאת כל עניין חלוקת הרכוש והמשמורת על הילדים השארנו לניהולו האחראי של השכל הישר, ובתהליך גישור קצר ופשוט עשינו מה שצריך ונכון לעשות כשמתגרשים: דואגים שהפרידה תהיה פרידה, ולא חתונה בין אויבים.

אלא שבמציאות הקיימת ובעבודתי עם הורים ראיתי גם צורות אחרות של תהליכי גירושין, והלב נכמר. מוסד הנישואין המנוהל על ידי הרבנות כפוף לחוקים ישנים שמפלים לרעה לעתים את הגבר ולעתים את האישה, וברגע שמתנהל מאבק בין הצדדים כל צד מנסה לנצל לטובתו את הכללים הבעייתיים של מוסד הרבנות, כדור השלג יוצא לדרך:

גברים שלא נותנים גט, נשים שלא מוכנות שהאבא יראה את הילדים, גברים ונשים שקובעים מועד לדיון ולא מגיעים, התחמקות מתשלום מזונות לילדים, בריחה מהארץ, מעבר מגורים לצד השני של המדינה, נזק לחפצים אישיים, והרשימה עוד ארוכה.

יד קלה על ההדק?

סיכום פעילות בתי הדין הרבניים ב-2012 חשף 11 אלף זוגות מתגרשים חדשים ועלייה של כ-5% בשיעור הגירושים בישראל. לעתים מתקבל הרושם כי מאחורי המספרים המטרידים עומדים זוגות הממהרים לפרק את החבילה, ידם קלה על ההדק. רושם מוטעה כמובן. מרבית הזוגות מתגרשים מאוחר מדי, אחרי שניסו לעשות הכול – לפחות מבחינתם -  כדי לקיים את ההבטחה למען הילדים, לחיות יחד. אבל מתי בעצם בני זוג מתגרשים? לדעתי כאשר משהו בחשבון הפשוט לא עובד, כאשר 1 + 1 כבר לא שווה 2 ואפילו יורד מתחת ל-1. זה קורה כאשר החיבור בין בני הזוג מזיק לתפקוד המשפחה, כאשר הוא מבטל אותה והיא אותו, כך שבבחינה מחדש אנחנו כבר יכולים לראות איך החיים בנפרד נכונים יותר, דווקא לטובת הילדים.

מכה אנושה

העידן המודרני מבשר על תום עידן התמימות ונטול הספקות. שאלות שבעבר לא העזנו לשאול הופכות ראויות ואף מתבקשות: מהו מודל המשפחה האידאלי? למי כדאי להיות נאמן קודם: לאישה, לילדים, לעצמי? אפשר בכלל להפריד בין כל אלה? מבחינתי אין פה שאלות. זה אולי המקום היחידי שאני יכול לקרוא לעצמי שמרן שכן לעניות דעתי המשפחה - במבנה המסורתי והמוכר - היא-היא הקן הבטוח והנכון. וכאשר החבילה הזאת מתפרקת הנכס הזה שנקרא משפחה חוטף מכה אנושה. עד כדי כך שהכאב הופך להיות גדול מנשוא כאשר הצדדים מוסיפים להכות בו בטיפוח העוינות ביניהם.

זמן לחתוך רקמות

האם אפשר אחרת? האם אפשר להתגרש יפה? כמובן שלטנגו צריך שניים ואם השניים הגיעו לכדי פרידה יתכן שהקרקע לא נוחה לחשיבה רציונאלית: פעמים רבות ההחלטה להיפרד לא מתקבלת על ידי שני הצדדים כך שצד אחד תופס עצמו כקורבן, פעמים רבות ההחלטה נופלת על רקע משבר אמון גדול, ובמרבית המקרים הצדדים מוצאים עצמם עומדים בפתחו של תהליך רגיש, שברירי, ארוך, נדרשים לתעצומות נפש בעודם שרויים בשיא חולשתם. אפשר בכלל לפעול בכיוון ההפוך לזרימת הדם? כנראה שלא. אלא אם כן יש לנו סיבה ממש טובה. הילדים שלנו, למשל.    

פעם, לפני שהיו לנו ילדים, הבטחנו שנעשה הכול למענם. רוב הזמן הצלחנו לקיים את ההבטחה, לעתים יותר ולעתים פחות, אך מרגע שאבא ואמא החליטו שהם רוצים לחוד, משהו בהבטחה הזאת הופר בגסות. לא בגלל הפרידה כי אם משום חוסר הפרידה. נכון שהפרידה ניחתת על הילדים כרעם ביום בהיר ושומטת תחתם את הקרקע, אך למרות המשבר הטבעי והצפוי מראש ההישרדות הרגשית של הילדים אפשרית, הם חזקים ואפשר לסמוך עליהם. הקושי שישאיר בהם אותותיו כצלקות מכאן והלאה טמון באיבה ובעוינות בין ההורים:

כאשר אמא לא מפסיקה "ללכלך" על אבא, כאשר אבא לא מוכן לאפשר לילדים לדבר עם אמא בטלפון כשהם אצלו, כאשר המציאות העגומה מוכיחה שוב ושוב שאמא ואבא לא באמת נפרדו, והם למעשה מחוברים - אולי יותר מאי פעם - על ידי דבק רעיל של יצרי נקמה ושנאה.

למלחמה צריך שניים

לא בחרנו אולי להתגרש, אבל כל מה שקורה אחר כך, איך שננהל את זה, אלה הם לרוב בחירות שלנו. לצערי הרבה הורים בוחרים להוסיף עוד ועוד סבל להם ולילדים שלהם כאשר את הלגיטימציה לכך הם מקבלים מהצד השני, שמקפיד גם הוא להשיב מכה חזקה יותר מקודמתה בתוך המאבק המריר והאינסופי.

הורים יקרים, אם אתם עומדים בפני ההחלטה להיפרד, אם אתם בתהליך גישור או באיבו של הליך משפטי, אם אתם מתלבטים בין "לגמור את זה יפה" לבין (בינינו...) לא לגמור את זה אף פעם, סביר לוודאי שאתם חוצים את הצומת המסוכן ביותר במסע החיים שלכם. מילא אם הייתם שם לבד, אבל לתוך הצומת הזה אתם נכנסים עם הילדים שלכם. האם לא תושיטו להם יד ולא תעבירו אותם בבטחה (כיוון שאתם נורא כועסים על אמא/אבא שלהם)?

אני לא יודע עם מי יש לכם עסק, אבל כל אחד ואחת מאתנו, בינו לבין עצמו שיעשה את חשבון הנפש: מה חלקי בתוך כל ה"רע" הזה? מה אני מרוויח ומה אני מפסיד אם אבחר כך או אחרת? לאן אני לוקח את ילדיי אם אבחר כך או אחרת?

מקרה אחד לא דומה לאחר, זה נכון. אני לא יודע מה הייתי עושה למשל במקרה שבו אם ילדיי הייתה מנסה להרחיק ממני את הילדים, ולכן אם אתם מריחים נימה של שיפוטיות או הטפה בדבריי אז עמכם הסליחה. זו לא הכוונה.  

אבל אם אומרים שלשלום צריך שניים ולמלחמה מספיק אחד, אז שימו לב שהמשפט היפה הזה יכול לעתים "לעבוד" גם הפוך:

למלחמה חייבים שניים. אבל לחיים בהבנה, שיתוף פעולה וכבוד הדדי, לעתים די במבוגר אחראי אחד - צד אחד שיואיל לשים מנה גדושה של אגו בצד ולהביט באצילות בילדים שלו. כאשר זה יקרה נדע גם להחליף את עמדת הקורבן בעמדת השפעה אמיתית, ונדע להיות נאמנים לחיים שלמים שעוד ממתינים לנו ולא רק לשעתיים הקרובות מעצם הבחירה בעוד אפיזודה נקמנית. כי הבחירה במאבק דומה לבחירה בסמים קשים: אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אבל לעולם לא איך זה נגמר. מה שבטוח, זה לעולם לא נגמר. עכשיו תבחרו.

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com