הורות מודרנית

וככה, לאט-לאט, בלי לשים לב שזה מה שקורה, זה בדיוק מה שקורה: סבתא וסבא הופכים לאמא ואבא במשרה חלקית. לנכדים שלהם. כי לאמא ואבא אין זמן, אין יכולת כלכלית, אין יכולת נפשית, יש הרבה מהתחושה הזאת שמשהו פה לא מתקתק כמו שצריך, כמו ש"הבטיחו" לנו, כמו שהיה בדור ההוא.

הורים יקרים, הטור שלפניכם לא נועד לספק פתרונות ולא להציע הצעות. הוא כאן כדי לסקור את המאפיינים של ההורה המודרני ולהצביע על התנאים הלא פשוטים בהם הוא נדרש לתפקד, מה שמביא לכך שההורות בעידן המודרני הפכה למשימה מורכבת מאי פעם.

למה מודרני?

מי הם בכלל ההורים המודרניים ולמה הם נקראים ככה? לכאורה כל הורה הוא הורה מודרני: בין אם הוא נולד ב- 1980 ובין אם הוא נולד ב- 1880 הוא מודרני במובן זה שכל מה שקדם לו ישן ומיושן. למה אם כך דווקא ההורים של היום נקראים הורים מודרניים? אולי בגללנו?... מדריכי הורים שכמו נהנים לנפנף בצמד המילים השחוק? אולי. אבל יש עוד כמה סיבות לכך:

הראשונה והמשמעותית מכולן היא המעבר מהווי חיים אוטוקרטי להווי חיים דמוקרטי. מראשית הבריאה העולם שלנו מתפתח ועובר שינויים: תרבותיים, דמוגרפיים, טכנולוגיים. במאה שנים האחרונות העולם המערבי עבר מהווי חיים אוטוקרטי שבו ברור מי מקבל את ההחלטות, להווי חיים דמוקרטי שעמוס בהרבה כוונות טובות, אבל מורכב וסבוך. בשינוי הזה ניתן להבחין לא רק בבית ובמשפחה אלא גם במסגרות הרחבות יותר כמו גני ילדים, בתי ספר, ממשלות, מדינות. מי מקבל "שם" את ההחלטות? מי "בעל הבית"? האם הממשלה (הריבון לכאורה) או כוחות מזדמנים בשטח (נניח בעלי הון)? האם ההורה או הילד?

המעבר מאוטוקרטיה לדמוקרטיה זימן להורים המודרניים שאלות שבעבר הורים היו פטורים מהן: זה בסדר שהילד קם באמצע הלילה ונכנס למיטת ההורים? זה בסדר לשבת לידו כשהוא הולך לישון? זה בסדר לתת לו להחליט מתי להיגמל מהטיטול? כל השאלות הללו נחסכו מהדורות הקודמים כי הם חיו בעידן אחר, אוטוקרטי, ברור ונטול ספקות. כתוצאה מכך הילדים של פעם, שהפסידו הרבה כתוצאה מהעיוורון כלפי הצרכים הרגשיים שלהם, לפחות הרוויחו הורים עקביים ונחושים, בעלי עמוד שידרה שיודעים מה הם רוצים.

ההורים מצידם הרוויחו "הוראות הפעלה" ידידותיות למשתמש, ברורות, קלות ליישום: חיזוק עבור התנהגות טובה, עונש עבור התנהגות רעה. איזה עונש? כל עונש. מי בכלל שאל את השאלות האלו בעבר? מי בכלל נתן לעצמו דין וחשבון?

אוטוקרטיה היא דרך, והיא דרך אחת ויחידה, כפי שרודן הוא רודן אחד ויחיד. לא כך היא הדמוקרטיה שלה פנים רבות, ורבות הדרכים המובילות אליה. לא במקרה העידן המודרני הוא העידן שבו ההורה טובע בשפע של מידע, שפע של גישות והתנהלות "נכונה" מול הילדים שבסופו של דבר משאירות אותו עם בלבול גדול ועם התחושה שיש דרך שהיא נכונה (לא כוחנית) והוא רק לא למד אותה מספיק לעומק. התוצאה – רפיון הסמכות ההורית.

ההורה המודרני ושות'

גם כאשר ההורה המודרני מגבש דרך ונחוש לצעוד בעקבותיה הוא מגלה את הצורך בהסכמתם של ה"שותפים". כי ההורה המודרני כל הזמן עובד עם שותפים: מטפלת, סבא וסבתא, בן/בת הזוג. שפע השיטות ושפע השותפים מוסיף גם הוא על הקושי להעמיד מודל הורי אחיד מול הילד. הרי פעם זה היה הרבה יותר פשוט: הייתה אמא בבית, אבא בעבודה, והילדים היו יודעים מה מותר ומה אסור (אמא יודעת). היום גם אמא וגם אבא שותפים שווים בגידול הילדים, מה שיוצר מחלוקות ביניהם ושם את האתגר להעמדת חזית אחידה מול הילד לעתים לבלתי אפשרי.

אם מדובר היה בבחירת וילון לסלון (הוא אומר, היא אומרת, הוא אומר, היא אומרת..) אפשר היה לומר שאם אנחנו חיים בזוגיות סבירה ואנחנו מספיק בוגרים הרי שאין סיבה שלא נצליח להגיע להסכמה. לעומת זאת, הגישה החינוכית שלנו, להבדיל מהוילון שנבחר לסלון, היא נגזרת של האמונות והערכים שלנו, של החלומות והחסכים, היא ההתנהלות שלנו ביחסים הבינאישיים. גישה חינוכית היא חלק מהאישיות וחלק מהזהות שלנו ומכאן הקושי הצפוי מראש לחלוק אותה עם הפרטנר/ית.

רגשי אשם

ההורה המודרני מרגיש אשם. לא בגלל שהוא חוזר הביתה מאוחר מהעבודה אלא בגלל מה שקורה ברגע שהוא כבר בבית. הניסיון להיות הורה טוב שחף מטעויות ההורים של פעם גוזל ממנו כל תגובה טבעית ואותנטית, והוא כל הזמן הולך על קצות האצבעות ליד ילדיו. התוצאה – ילדים לא קשובים, לא משתפים פעולה, ילדים מתלוננים ולא מרוצים. מכיוון שמלכתחילה רגשי האשם הם שהניעו את הדינאמיקה הזאת הרי שהתגובה לחוסר שביעות הרצון של הילד תהיה גם היא תגובה הנובעת מתוך תחושת אשם: ניסיונות לרצות, לפצות, למצוא חן. ההורים המודרניים, הדמוקרטיים, יעשו הכול כדי להיות הורים "טובים" ולכן ימנעו מכל תגובה אסרטיבית שעשויה "להצטלם רע" ולהצטייר ככוחנית.

ההורות המסורסת הזאת נולדה בעידן המודרני, והיא לא קשורה לתחלופה של הנפשות הפועלות כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. ההורים של אתמול וההורים של היום הם אותם הורים. אם אתם מרימים גבה או שתיים עכשיו אז תסתכלו על סבא וסבתא – ההורים שלכם – מתי הם הפכו לכאלה "חננות"? ששואלים את הנכד בן השלוש 9 פעמים באיזה כיסא הוא רוצה לשבת?

מודעות

ההורה המודרני הוא הורה מודע. הוא קורא ספרים על התפתחות הילד ומאמרים על גידול ילדים. המידע לא חסר לו. הוא שמע על כאבי צמיחת השיניים של התינוקות, על הפרעות הקשב השונות, על מרד גיל שנתיים, על מרד גיל ההתבגרות, על הדיכאון שלאחר הלידה, על משבר גיל ארבעים, על הריבאונד של סוף הריטלין. ומה עושה ההורה המודרני עם שפע המידע? ממתין מעמדת הקהל ש"ההצגה" תתחיל, שזה יקרה כבר, והנבואה כהרגלה - מגשימה את עצמה.

אני לא מטיל ספק בקיומן של תופעות נפוצות או במאפיינים המתאימים לגיל, הרי אף אחד מאיתנו לא ייפול מהכיסא כאשר ישמע על נערה מתבגרת שמאתגרת את הוריה דווקא עכשיו בשעת ההתבגרות שלה, אבל לא טוב לתת להכרה שלנו ב"תופעות הנפוצות" להיות לנו לקו מנחה. ידוע למשל שתינוקות יודעים לפתח חרדת זרים במחצית השנייה של שנת החיים הראשונה שלהם, כלומר שהם לא יעברו בקלות מיד ליד. "איזה מוזר שהוא מסכים לבוא אליך?" לא פעם אמרה לי אמא שהצליחה להעביר לידיי את התינוק שלה. כיצד אם כן קרה הדבר? כי לא שאלתי אותם, לא את האמא ולא את התינוק. וכל זמן שהאמא משחררת ולא שולחת לבייבי שלה מבטים מודאגים, זה בדרך כלל עובר בשלום וכולם מרוויחים. או שלא. 

העניים החדשים

ההורה המודרני הוא הורה דיגיטלי, נע על פני מרחב אינסופי של ערוצי תקשורת ותמיד נמצא בכמה מקומות בו זמנית: כשהוא בעבודה הוא גם בבית, וכשהוא בבית הוא גם בעבודה, וגם בפייס, וגם בוואטס-אפ, וגם במיילים, וגם באסאמאסים. שום דבר מעניין באמת לא קורה ביקום המקביל הזה, אבל במציאות התובענית שההורה המודרני מנסה לשרוד בתוכה, כל פתח מילוט יתקבל בברכה. במיוחד על רקע המחנק הכלכלי שסוגר עוד ועוד פתחי מילוט מוכרים: ללכת עם הילדים לסרט, הצגה, שלא לומר חופשה בצימר או באיזה בית מלון, כל אלה הופכים לפריווילגיות שיותר ויותר משפחות לא יכולות לאפשר לעצמן. כי המציאות המודרנית המציאה את העניים החדשים, אלה שאין להם, אבל כאילו יש להם. זוגות צעירים שמגדלים ילדים, אבל חסרים קורת גג שהיא שלהם ולא של הבנק או של בעל בית זר.

לסיכום: ההורה המודרני מרגיש שקשה לו והוא מרגיש נכון, כלומר – הקושי אינו מקרי. הניסיון (המבורך) שלו לספק את קשת הצרכים של ילדיו, הרגשיים ולא רק הפיזיים, דורש אותו להעמקה וללמידת התפקיד ההורי. בעודו נענה לאתגר הוא מגלה כי דווקא שפע המידע עשוי לבלבל ולשלוח אותו הביתה לעמוד מול הילדים שלו כהורה מהוסס משהו, כזה שהבין זה מכבר שאכן קיימת דרך יעילה ו"נכונה" רק שלא תמיד היא נגישה לו. ואם היא כן נגישה לו אולי היא לא נגישה לבן/בת זוגו מה שמאלץ אותו - גם פה - לעבוד קשה כדי לגייס הסכמה, הבנה, שיתוף פעולה. להורה המודרני שום דבר לא בא בקלות ולא פלא שלפעמים הוא רוצה לחזור אחורה לאותם ימים שבהם הכול היה ברור והיה "סדר בעולם". אם אתם שואלים אותי – מזל שהוא לא יכול.  

כי להורה המודרני היו סיבות טובות לנטוש גישות ישנות, כוחניות, משפילות, ולהעמיד במקומן אלטרנטיבה הרואה את הילד כילד ולא כ"מבוגר טיפש" בגודל קטן. ההורה המודרני צועד למקום טוב, וחלק ניכר מהקשיים שהוא חווה ביומיום הוא תוצאה של "חבלי" המעבר: מהמוכר לחדש, מהפשוט למורכב, מהאוטוקרטי לדמוקרטי.

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com