זוגיות וסמכות

בעבר הייתה קיימת אחדות דעים לגבי התפקיד ההורי, הוא היה ברור, מוגדר, ראינו הורה אחד – כאילו ראינו את כולם. האתגר העומד לפתחנו כיום הוא לגדל את ילדינו על קרקע דמוקרטית, שלה פנים רבות. לכל אחד מאתנו עמדה שונה אודות משמעות המונח "דמוקרטיה", וכהורים לילדים אנו אוחזים בעמדות שונות לגבי האופן בו ראוי שנגדל את ילדינו. יתרה מכך, בימינו הולכת וגוברת מעורבותם של אבות בגידול הילדים, ועל הקרקע הזאת לא פלא שהילד רואה מולו שני מבוגרים שלא מסכימים כמעט על כלום, במיוחד כאשר במרכז הדיון עומד הוא עצמו. 

הקונפליקטים אשר נוצרים בין בני זוג סביב חינוך הילדים פוגעים בסמכות הניצבת בפני הילד. כאשר יגיעו לייעוץ או לטיפול, הם ישמעו לרוב את הטענה הבאה:

"כדי להעמיד בפני הילד סמכות איתנה – עליכם להגיע, לפני הכל, להסכמה"

אבל רגע אחד - על מה אנחנו אמורים להסכים? על צבע הקרמיקה במטבח? כי אז אם אנחנו מספיק בוגרים, סביר שנגיע להסכמה. אבל גישה חינוכית, להבדיל מהקרמיקה, היא כל מה שאנו - היא האישיות שלנו, היא האמונות והערכים, היא החלומות והחסכים, היא ההתנהלות שלנו ביחסים הבינאישיים. האם כדי להיות הורים סמכותיים עלינו לשנות אישיות? האם כדי לייצר אקלים ביתי חיובי חובה עלינו להגיע להסכמה? ואולי הדרך להגיע להסכמה היא דווקא להסכים על כך שלא מסכימים?

להורים של מיכאל נולדה תינוקת ולאחר דיונים סוערים החליטו לקרוא בשמה דניאל. דניאל הקטנה – מתוקה שכזאת, ממיסה את אביה בעצם קיומה, ואמה כואבת על מיכאל אשר מקנא באחותו הכובשת. היא מצפה מהאב שימתן את תגובות הערצתו לדניאל. אבא של מיכאל, שעכשיו הוא גם אבא של דניאל, חושב אחרת – הוא מרעיף על התינוקת שלו טונות של אהבה מבלי להטריד את ראשו במחשבות טורדניות כי הוא מרגיש שזהו הדבר הנכון. כך או כך, מיכאל בן השלוש עובר תקופה לא קלה: מציק, מנג'ס, "עושה דווקא". אמא שלו מנסה להכיל, להבין, לקבל, וככל שכך מאבד האב את סבלנותו שכן לדעתו זה בדיוק המקום לשים את הגבול הברור.

האם משוכנעת שהצדק עמה ושהקנאה של מיכאל גוברת בעקבות תגובותיו של האב. מנגד – נחוש האב בדעתו כי דווקא תגובותיה של האם מסמנות לילד שלהם שיש לו סיבה טובה להרגיש מקופח ודווקא הן שמחזקות בו את תחושת הקנאה. מה עושים? ממתינים עד יעבור זעם ומדברים על זה? מנסים להגיע להסכמה? ומה לגבי ההסכמה הנחוצה עשרים פעמים ביום סביב עשרים סוגיות שונות לחלוטין, אך שלכולן מכנה משותף אחד – גידול הילדים?

כל הורה, שנייה לפני שהוא הופך להיות הורה, נהנה מהאשליה שאוטוטו יהיה לו ילד והילד הזה יהיה הילד שלו. כמובן שההנחה הזאת בעייתית משהו – היא נכונה רק בחלקה. וככל שילדינו גדלים, כל הורה, בקצב שלו, מפנים את העובדה המשמחת והמצערת גם יחד - הילדים "שלי" הם לא רק הילדים שלי אלא גם הילדים של בן/בת הזוג שלי. ולבן/בת הזוג שלי עולם ערכים או סתם הרגלים השונים בתכלית מאלה שאני מביא עמי.

ייטב לילד לדעת שיש לו אבא אשר פועל בדרכו ואמא אשר פועלת בדרכה והוא ידע זאת ככל שנכבד ונאפשר חופש פעולה זה לזו. לנו ייטב לדעת שכדי להגשים חלום כדאי לפעמים לוותר על חלקים ממנו - לחדול מלהתעקש על ה"עולם המושלם" כפי שייחלנו לו על-פי "התכנית" שהייתה לנו בגיל עשרים ושלוש ולהוריד לחץ.

אמא של מיכאל בטוחה שאביו מגלה חוסר רגישות. אבא של מיכאל משוכנע שאשתו מגלה חוסר הבנה. כך או כך, למיכאל יהיה קל יותר להתמודד עם הטעויות שמי מההורים שלו נופל בהן מאשר עם המתיחות הנוצרת בעקבות הרצון של ההורים להגיע להסכמה.

טוב להגיע להסכמה, באופן כללי ובפרט באשר ליקר לנו מכל – ילדינו. אם אתם מוצאים את עצמכם מנסים ולא מצליחים, מוטב שתסכימו שלא להסכים. אז הילדים יגדלו להיות חשופים לשתי אלטרנטיבות ויהיה להם קל לזהותן משום שניתן להן ביטוי והן לא מבוטלות האחת על-ידי השנייה. הראשונים להרוויח מכך יהיו, כמובן, הילדים.

 

אהבתם את המאמר 'זוגיות וסמכות'? מוזמנים להכיר גם את המאמר שני הורים - שתי גישות
 

© כל הזכויות שמורות לסופר דדי - דני גיל - הדרכת הורים.  דוא"ל: danigil100@gmail.com